אנטומיה של מגה-מאבק: איך צורבים מורשת של הפקרה
שלוש שנים עברו מאז אותו בוקר שבו השמיים נפלו. שלוש שנים של כאב בלתי נתפס, של סיוטים שאינם מרפים ושל עשרות אזרחים שנכלאו בתת תנאים במנהרות חמאס.
באופן רשמי בליכוד דאגו לתדרך מראש שערב יום השנה השלישי לשבעה באוקטובר, הקמפיין הודמם. אלא שבמקום שהם ירכינו ראש בפני שורדות ושורדי השבי ומשפחות החטופים, נשלחה מכונת התעמולה שוב למשימה. ינון מגל וסוכני הרעל הופעלו כדי להטריל, להתיש ולאיים. המטרה שלהם לא הייתה רק לייצר רעש, היא הייתה ניסיון נואש למחוק סמל אחד שמעביר אותם על דעתם כבר שנתיים, נכס פיזי שאי אפשר להעלים בציוץ נגדי: הספר "מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים".
ההחלטה ליצור את המסמך ההיסטורי הזה נולדה מתוך הבנת הוואקום. כשהצטרפתי לנעם ולינור דן ולצוות האסטרטגי שליווה את "פורום חיים", היה ברור שאי אפשר להיאבק במכונת ההשתקה הממשלתית בכלים רגילים. מולנו עמד ראש ממשלה ששרידותו הפוליטית ומורשתו ההיסטורית הם הדברים היחידים שמנחים אותו – מנהיג כבן של היסטוריון. בעידן של רשתות ומסרים מהירים שמתנדפים באוויר, דווקא יצירת ספר נתפסה בתחילה כמהלך מיושן. אך שם בדיוק טמון כוחו. כדי להכריע את המערכה על התודעה, היינו חייבים לייצר עובדה חרוטה בסלע, כתב אישום ציבורי שיישאר לדורות.
"פורום חיים" מיצב את עצמו מהרגע הראשון כקונטרה הפרו-אקטיבית והלוחמנית למטה החטופים, ששמר על קו מאופק, פשרני וממלכתי יותר. הספר לא נועד להיות מונח על המדף, הוא נבנה ככלי נשק מתגלגל במאבק. כל שלב בקידומו, כחלק מקידום המטרה העליונה – השבת החטופים, תוכנן דרך "חשיבה של עורך". המשמעות היא - ביצירת גלי הדף רב-זירתיים: זה התחיל בהדלפה מבוקרת ומתוזמנת של טיוטה ראשונית, נמשך בשחרור טקסטים של עורכת הספר כטורי דעה נפרדים שפורסמו בתקשורת ומיצבו בעת ובעונה אחת את הספר ואת הפורום, והגיע לשיאו בקמפיין מימון המונים סוחף שגייס שני מיליון שקלים מאזרחים שביקשו לזעוק את האמת.מגה-אופרציה כזו לא הייתה הופכת ממחשבה למציאות ללא צוות יוצא דופן שפעל מסביב לשעון: נדב טמיר, יונתן לאלו, צור גולן, אמנון אילוז, דנה סידי ואליעד מלול.
הספר הפך לאירוע חי. אירוע ההשקה שלו שודר כערב מחאה עוצמתי. הוא הודפס באופן סמלי בדפוס בארי. מהדורה מהירה באנגלית חולקה בוושינגטון בדיוק בזמן שנתניהו נאם בקונגרס, בעוד בארץ הספר שולב בתוך עתירות לבג"ץ וכיכב באולפנים. אפילו עמית חדד, פרקליטו של נתניהו, נאלץ לחקור את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בבית המשפט על מעורבותו בטקסט שכתב ל"מר הפקרה".
הדיסוננס בניהול המערכה הזו היה כמעט בלתי אפשרי להכלה. מצד אחד, אסטרטגיה קרה, מחושבת ומתוזמרת היטב. מצד שני, תופת רגשית חשופה. לעמוד בכניסה לבית המשפט המחוזי ולראות מפגינים מנסים לשרוף חולצה של משפחות חטופים, לסייר בקיבוץ ניר עוז השרוף עם הדס קלדרון בשעה שעופר עוד היה במנהרות חמאס, להתעורר מזיע מסיוט שבו משפחתי שלי נחטפה לעזה, כשברקע כלי טיס צולל מעל יישוב סמוך.
בתוך הטירוף הזה, האתגר האמיתי היה לשמור על הפרדה. לא ניתוק – הרגש הוא אנושי, בסיסי והוא המנוע לכל העשייה הזו – אלא היכולת לפעול כעורך קר רוח ברגעי ההכרעה. לדעת מתי לבלום הודעה מתלהמת כשהדם רותח, ומתי ליזום מהלך גרילה דיגיטלי, כמו זה שנעשה אמש, שבו עשרות משפחות עקפו את התקשורת המסורתית והפיצו בו-זמנית הודעה חריפה ברשתות שלהן, המזכירה שמגל הוא רק השליח, והאשם יושב בלשכת ראש הממשלה.
המתקפה הנוכחית על הספר מוכיחה דבר אחד: הנרטיב ניצח. האמת חזקה מכל תעמולה. כאשר מייצרים נרטיב המגובה באמת היסטורית כואבת, שום מכונת רעל לא יכולה לו. מורשתו של נוטש החטופים נכתבה על ידי מיטב אנשי הרוח, הביטחון והמשפחות עצמן.
כשמדברים על קונספציית "חמאס הוא נכס" ו"ניהול הסכסוך", על ההתראות שנתניהו התעלם מהן לפני שבעה באוקטובר, על עסקאות שטורפדו, על 46 חטופים שנחטפו בחיים וחזרו בארונות בגלל סירוב ממושך לעסקה, האמת צפה מעל לכל ספין.
גם אחרי שלוש שנים, כשהם מביטים במראה, הם רואים בדיוק את מה שרואה כל אזרח ישראלי: את מר הפקרה. והמורשת הזו, כפי שנכתבה על ידי מיטב אנשי הרוח, הביטחון והמשפחות עצמן – תישאר חקוקה לדורי דורות.
תגובות