"מבט" מהחזית: 90 שנות שידור ציבורי ושיעור אחד בניהול משברים לכל החיים

"יום שלישי, 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת 'מבט' של מחר. לפתע, מופיע פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי, ומודיע: כבר מחר עוברים לתאגיד. המהדורה האחרונה תשודר הלילה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מהמרקע, גם עבור מי שלא שהה באותן דקות בקומה השלישית ברוממה, כשהמערכת הפכה ברגע לחדר הספדים."

בעמדת עורך 'מבט'. ניהול נרטיב מקצועי מתחיל בשמירה על קור רוח. חדר החדשות בערוץ הראשון מאי 2017

אבל המאמר הזה הוא לא על נוסטלגיה, וגם לא על העלבון. הוא על מה שקרה דקה אחרי שהמצלמות כבו. שם, בין חורבות השידור הציבורי, חוויתי את ניהול המשברים המשמעותי הראשון שלי. שם הבנתי שניהול משבר הוא לא רק כיבוי שריפות, אלא היכולת לשמור על קור רוח ב'קונטרול' כשכולם מסביב מאבדים אותו. זהו שיעור שלקח לי שנים לזקק, והיום הוא עומד בלב העבודה שלי.

במשך שבע שנים, עד לאותו לילה, הייתי גאה להימנות על עורכי 'מבט'. כמו בכל ארגון שנמצא בפירוק או במיזוג כואב, למדתי שהשאלה היא תמיד אחת: מי שומר על הנכס הכי חשוב של הארגון – האמון של הציבור בו?

9 במאי, 2017. הרגע שבו השגרה העיתונאית שלנו הפכה למשבר בשידור חי

נקודת המפגש בין העיתונאי לאסטרטג

חגיגות 90 שנה לשידור הציבורי של כאן 11, שימחו אותי, כמו כולם, בהתרפקות הנוסטלגית על ימים אחרים ובה בעת - הלמו בי בזיכרונות שהשתדלתי להדחיק. זו נקודת המפגש האולטימטיבית בין מי שהייתי ומי שאני היום, בין העיתונאי, עורך החדשות לבין האסטרטג שמפלס דרך לאחרים לעבר שביל הזהב לנרטיב שלהם, כדי שיוכלו לספר את הסיפור שלהם.

זהו הפער בין הנרטיב שאנחנו מקרינים החוצה לבין המציאות המורכבת שאנחנו מנהלים בפנים. "היום זה אנחנו - מחר זה אתם", הייתה אחת הסיסמאות שהנפנו אז בהפגנות. כמעט עשור אחר כך, ברור ש"אנחנו" זה כבר כל התקשורת הישראלית, ולמעשה כל מי שחופש הביטוי והעיתונות יקרים לליבו.

המאבק על ה-DNA המקצועי

המאבק שניהלנו באותם ימים לא היה רק על מקום עבודה או על בניין בפירוק. זה היה מאבק אסטרטגי על עצם קיומו של סטנדרט מקצועי. למדתי הרבה באותם ימים בגוף ראשון מניהול המאבקים שלנו, בהפגנות עם ראשי אגודות העיתונאים תל אביב וירושלים ובכנסת, במאבק על עיצוב חוק השידור הציבורי.

הצלחנו לדחות את הקץ ולהאריך את חייה של הרשות, אבל ההישג האמיתי לא היה בשימור המבנה הישן, אלא בהנחת היסודות למה שיבוא אחר כך. בזכות אותה עמידה איתנה, ולא מעט בזכות עיתונאי רשות השידור שהביאו איתם את הניסיון והמקצוענות לבית החדש, הוקמה החומה שמגנה על התאגיד גם היום מפני לחצים פוליטיים. זכיתי לבחון זאת שוב בגוף ראשון כעורך יומן שישי ב"כאן 11" משך השנתיים הראשונות לשידוריו, גם שם חופש עיתונאי לא היה מובן מאליו, לעתים עד רמת ניסוח הכותרת על המסך.

יש משהו סמלי ורב עוצמה בכך ש"כאן" בוחרים לציין היום 90 שנות שידור ציבורי ולא להסתפק בחגיגות עשור לתאגיד. זוהי ההוכחה הניצחת שה-DNA המקצועי חזק יותר מכל מבנה ארגוני. כמי שערך את "מבט" בימיה הסוערים, אני יודע שחדשות נקיות ואיכותיות הן לא עניין של מזל. הן תוצאה של ניהול עקבי של נרטיב מקצועי, גם כשהמערכת הפוליטית מסביב מנסה שוב ושוב להפיל את החומות.

ליל השידור האחרון ברוממה. לשמור על המצפן המקצועי גם כשהאורות כבים

השיעור ששום קורס במנהל עסקים לא ילמד

היום, כשאני יושב בחדרי ישיבות עם מקבלי החלטות ומנכ"לים ברגעי המשבר הגדולים שלהם, אני מבין שהכול התחיל שם, בקומה השלישית ברוממה ובאולפני כאן 11. הניסיון שצברתי תחת אש השידור הציבורי לימד אותי שיעור ששום קורס במנהל עסקים לא יכול ללמד: שניהול משברים הוא קודם כל ניהול של נרטיב וזהות. כשארגון מאבד את המצפן הפנימי שלו, כשהוא מפסיק להאמין ב-DNA שהקים אותו, הוא הופך פגיע לכל רוח פוליטית או עסקית.

המעבר לעולם האסטרטגיה התקשורתית לא היה שינוי כיוון, אלא שכלול של אותו מאבק. בעבר נאבקתי על עצמאות המיקרופון, היום אני נאבק על עצמאות המחשבה ועל הקול של מובילי דעה ומקבלי החלטות במגזר הציבורי והפרטי. אני עוזר להם לבנות חומות מגן סביב המוניטין שלהם, לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה עמוקה של שדה הקרב התודעתי.

90 שנה לשידור הציבורי הן תזכורת עבורי שארגונים יכולים למות, אבל הנרטיב שהם משאירים אחריהם נותר לנצח. גם היום, אני ממשיך לחשוב כעורך קודם כל, סקרן להבין את הסיפור המלא ובוחן לעומק גם את הרבדים הנסתרים הכוחות הפועלים מתחת לפני השטח.

כי בסוף, בין אם זו מהדורת "מבט" ובין אם זה משבר עסקי בשידור חי, השאלה היא תמיד אותה שאלה: מי מחזיק בהגה של הסיפור שלכם?

כך נהפוך משבר להזדמנות

בניין רשות השידור האיקוני בירושלים. מבנים יכולים להיהרס, אבל ה-DNA המקצועי נותר לנצח