חודש לשאגת הארי: המוזות יכולות לשתוק - עיתונאים לא!

מבצע "שאגת הארי" ייזכר בספרי ההיסטוריה הצבאית כמהלך פתיחה מופתי. "עריפת ראשים" כירורגית, עוצמת אש אדירה ויכולות טקטיות שהדהימו את העולם. אך חודש אל תוך המערכה, כשענני האבק שוקעים בחסות עוד הפסקה שהגדיר הנשיא טראמפ (מתודית או אמיתית), נחשפת האמת המטרידה שפורסמה בדוחות המודיעין האחרונים: רק שליש מהמערך הרקטי הושמד, ויעדי העל - הסרת איום הגרעין והפלת המשטר - נראים רחוקים מאי פעם. 

זהו רגע קריטי שבו כל מקבל החלטות, מקבינט המלחמה ועד לכיסא המנכ"ל בחברה גלובלית, חייב לשאול את עצמו: האם אנחנו מנהלים אסטרטגיה, או סתם מפעילים כוח? על הרקע הזה, מגיעים דיווחים מארה"ב כי הנשיא טראמפ שוקל לסיים את המלחמה גם מבלי שלארה"ב תהיה שליטה מלאה במיצרי הורמוז.

עם כל העוצמה הצבאית של "שני הצבאות החזקים בעולם", איך הגענו לכאן?

ניהול אירוע או ניהול אסטרטגיה? מקבלי ההחלטות בצומת קריטי (צילום: מעיין טואף, לע"מ)

הכשל המובנה: טקטיקה כפיצוי על היעדר חזון

הפער בין המצג הוויזואלי המרשים של תקיפות צבאיות לבין השגת היעדים האסטרטגיים הוא תהום מוכרת בניהול משברים. הבעיה מתחילה בבחירת יעדים "אופטימיים מדי" ללא בחינת היתכנות אסטרטגית. בדומה למנכ"ל המכריז על כיבוש שוק חדש ללא תשתית לוגיסטית, גם במישור הלאומי - הפעלת כוח ללא יעד מדיני ברור, מזכירה לנו את מה שאמר סון טסו: "טקטיקה ללא אסטרטגיה, היא הרעש שלפני התבוסה".

כאשר הדרג המדיני מנטרל את מנגנוני הביקורת והתחקור תוך כדי תנועה, הוא מאבד את היכולת לתיקון מסלול. במציאות הפוליטית בישראל, הכנסת איבדה את יכולתה לפקח על הממשלה והממשלה וויתרה מרצון על האפשרות להשפיע מהותית על ניהול המלחמה (שאפילו עוד לא הוגדרה כך). עורך "מקור ראשון", קלמן ליבסקינד שאל: "הרבה לפני שאני עיתונאי, אני יהודי וישראלי. האם עיתונאים אינם חלק מהמערכה? האם פטריוטיות עיתונאית היא עניין רע?". התשובה שלי במילה אחת - כן! עם שלושה סימני קריאה! בניגוד למוזות, לעיתונאים אסור לשתוק, גם ובעיקר - כשהתותחים רועמים.

עיתונות חוקרת וביקורת פנימית אינן "מקלות בגלגלים" בזמן מלחמה, הן רכיב קריטי במערכת הבקרה שנועדה למנוע דישדוש והתשה צבאית במחירים אנושיים וכלכליים איומים, רק כי אנחנו כבר שם.

האירוע לא הסתיים: מניהול אירוע לניהול משברים אסטרטגי

כדי שמהלך לא יהפוך לסבב דמים חסר תוחלת או למשבר עסקי מתמשך, יש להטמיע שלושה כללי ברזל בניהול משברים אסטרטגיים:

הגדרת "נקודת סיום" מראש: אסטרטגיית יציאה אינה תוכנית מילוט, היא הגדרת הניצחון. ללא תמונת סיום ברורה - צבאית או עסקית - כל הישג טקטי נשחק. מנהיג חייב לדעת לאילו מנופי לחץ הוא זקוק בשולחן המשא ומתן עוד לפני הירייה הראשונה.

ניהול נרטיב אקטיבי: בניהול משברים, מי שלא מספר את הסיפור שלו - מספרים אותו עליו. השתיקה התקשורתית של מקבלי ההחלטות והימנעות משאלות קשות מייצרות ואקום תודעתי. דובר צה"ל עושה עבודה מצויינת ונכונה כשהוא מתייצב מדי ערב ומשיב לשאלות, אבל זכותם של האזרחים במדינה שלמה שנשלחים לממ"ד או למקלט כל כמה שעות כבר חודש ימים, לשמוע מראש הממשלה מה היעדים וכיצד ישיג אותם, לא רק סיסמאות ונפנופי ידיים. מנהיגות אפקטיבית דורשת שקיפות ובניית אמון מול בעלי העניין (הציבור או הלקוחות), במיוחד כשהתוכנית המקורית נתקלת בקשיים.

מנגנון תחקור בזמן אמת: היכולת להודות בטעות בהערכת המודיעין או בתגובת השוק היא סימן לחוזקה, לא לחולשה. הגדרה מחדש של היעדים תוך כדי לחימה היא הדרך היחידה להבטיח שהמשאבים המושקעים אכן מקרבים אותנו לתוצאה הרצויה.

בניגוד לממשל האמריקני, רה"מ נתניהו מנהל הצגות יחיד. הוא מפעיל כוח צבאי עצום אך מסרב להניח יעדים מדיניים ברי יישום. כששורפים את כל המנופים בתחילת הדרך בלי תמונת סיום ברורה, נשארים בלי יכולת מיקוח בשולחן המשא ומתן וכל מערכה צבאית תסתיים בסופו של דבר בהסכם (עם מנהיגות כזאת או אחרת שלא אנחנו נבחר).

בסופו של יום (או חודש), עוצמה טכנולוגית או צבאית היא רק כלי עבודה. הניצחון האמיתי שייך למי שיודע לחבר את הנקודות הטקטיות לכדי תמונה אסטרטגית רחבה. בלי אופק מדיני וניתוח קר של המציאות, גם השאגה החזקה ביותר תישאר רק רעש רקע בדרך להסלמה הבאה.

אבי מוסקל הוא מומחה לייעוץ אסטרטגי וניהול משברים, לשעבר עיתונאי ועורך חדשות.